יום ראשון, 26 במאי 2013

יתכן שיצא משהו מכל האביב הערבי הזה? לנו?


יש כמה היבטים לאביב הערבי.

היבט ראשון הוא המאבק בין הסונים לשיעים, כפי שבא לידי ביטוי בסוריה (ועכשיו אולי גם בלבנון).
הציבור הסוני בסוריה, מתמרד נגד השלטון. השלטון העלאווי, מקבל עזרה מהחזבאללה - שיעים. ואילו המורדים מקבלים עזרה מאל-קאידה - סונים. מבחינתנו, אף אחד מהם לא ממש נחמד, והיינו אולי רוצים לראות את שניהם מקיזים אחד את דמו של האחר, עד אינסוף. אבל סוף מן הסתם יהיה, ומי שזה לא יהיה, הוא לא יסבול אותנו. סביר להניח גם שהוא לא יהיה צפוי ובעל יכולת שליטה כמו האסדים.
אם ללמוד מהיישום המצרי של האביב הערבי, האביב הסוני, הרי שהחלפנו שלטון סביר, בשלטון בעייתי מאוד. סביר להניח שכך יהיה גם בסוריה.


אוקיי, זה היבט אחד של מאבק פנים ערבי, שלנו בצדק אין ממש מה לעשות עימו. והתחושה בישראל היא בעיקר של חשש.

אני רוצה להציע היבט נוסף. ההיבט של האדם, של האזרח הערבי.

עד היום, כל השלטונות המוסלמיים היו שלטונות טוטליטאריים. אופוזיציה בכאילו, בחירות דמה, דיכוי בכח, זכויות אזרח נמוכות מאוד, שלטון ריכוזי מאוד, מנגונני משטר כבדים ובירוקרטיים, ובמרבית המקרים עוני ובערות כבדים.
בתוך הקרקע הזו, האופוזיציה האמיתית היחידה שיכולה להתקיים במקביל למשטר היא אופוזיצייה דתית, פונדמנטאלית, מוסלמית (שמן הסתם לא ממש שוחרת שלום ומלאה באהבת ישראל, אבל ניחא). כל זאת מהסיבה הפשוטה, שאופוזיציה כזו אי אפשר למגר. מה יגיד השלטון - שהוא סוגר מסגדים? שהוא מונע בתי ספר או בתי תמחוי לעניים? הוא לא יכול לעשות את זה. ולכן גם אם האג'נדה של אנשי הדת לא ממש מתאימה לשלטון, בגדול הוא נאלץ לסבול אותה.
מה שאומר שהגופים האיסלאמיים - כמו האחים המוסלמים, היו היחידים שיכלו לקיים מנגנון, אנשים, כסף וכח בתוך השלטון הריכוזי של מצרים.
כאשר השלטון של חוסני מובאראק נפל, הם היו היחידים שהיו מסוגלים להיכנס לתוך הואקום הזה, ולתפוס את השלטון.

אבל יש כאן עוד זווית. והזווית היא שמי שביצעו את המהפכה בתחריר, מי שהחלו את המהומות בסוריה, בתוניס ובמדינות אחרות, היו העם, האנשים, הציבור. היו אנשים, שלמרות מחסום המידע הבינו שיש אפשרות לחיים אחרים, טובים יותר, שבהם אדם קם בבוקר, ומרוויח וחי מפרי עמלו. מקום שבהם אפשר ליזום, לנסות להצליח או להיכשל בכוחות עצמך. שצורת השלטון הנוכחית היא לא גזירה משמים, אלא אפשר לשנות אותה.

קיימת כמובן אפשרות שהשינוי שקרה הוא השינוי שהעם רצה. אבל קיימת אפשרות, והיא לדעתי הסבירה יותר, שהעם שהתקומם, בטח ובטח אחרי שהבין שאפשר לשנות, אחרי שטעם טעם של כח ושל חירות, לא ירצה לוותר על השינוי הגדול הזה כדי להיתקל באג'נדה ריכוזית אחרת, רק הפעם מבית מדרשו של האיסלאם הפונדמנטלי.
הוא ירצה שהשלטון יאפשר לו את הטעם של הכח והחירויות הללו, למרות שיתכן והאנשים עצמם עדין לא יודעים מה צורתם עדין.

וכאן אנחנו מגיעים לעניין. אכן הטווח הקצר נראה לא מבטיח מבחינתנו, אבל לדעתי, האביב הערבי שנראה כאילו הוא מבטא מאבק פנים ערבי בין סונים לשיעים, מבטא משהו עמוק יותר, והוא הרצון והכמיהה של כל אחד לחירות, לשאת בפרי עמלו, להצליח ולהיכשל בכוחות עצמו, ולכן בטווח הארוך, הזרעים שניטעו באביב הערבי יגיעו לשינוי עמוק יותר בחברה הערבית כולה, ויביאו איתה רוחות של שינוי ואולי גם פתיחות של העמים הערבים כלפי המערב.

נכון שהראיון עד עכשיו מצביעות הפוך, ומצביעות על כך שכל שינוי שמתרחש בחברה הערבית הוא שינוי לרעתנו, שינוי של הקצנה ופונדמנטליזם איסלאמי. אבל לדעתי, בסופו של יום הדברים ישתנו, העניין הוא שהשינויים לא יקרו עוד 70 שנה, הם יגיעו כבר בטווח של עשר-חמש עשרה שנים הבאות. הלוואי...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה