יום ראשון, 14 ביולי 2013

חסן מלמד אותנו שלא כל התארגנויות העובדים שוות

כל התארגנויות העובדים שוות?
על כל התארגנות עובדים שווה להגן?
במה זה תלוי בעצם?


הפרשה של אלון חסן תיארה מציאות שקשה להאמין שיש מישהו שלא היה מודע אליה. השחיתות הסיאוב והניצול של העובדים את המערכת...
אבל רגע, העובדים הם אלה שראויים להגנה לא? מפני בעלי ההון, מפני הפריץ, מפני העשיר.
הרי שלי יחימוביץ' תמכה בכל התארגנות עובדים שהיא. קמפיין הבחירות שלה הדגיש שראוי לתת לעובדים הגנה מפני המעסיק. לעומתה נפתלי בנט אמר שראוי לקדם עבודה מאורגנת במקומות בהם העובד מוחלש. מי צודק? מה נכון?

ההבדל נעוץ במעסיק. יש מעסיק פרטי, ויש מעסיק ציבורי. זה לא אותו מעסיק, ואין דין העובדים במקום אחד כדין העובדים במקום השני.
הבעלים של רשות הנמלים, של הרכבות, של חברת חשמל הם...אנחנו הציבור. המדינה היא המעסיק, והעובדה שלעובדים במקומות האלה יש תנאים שעובדים "נורמלים" יכולים רק לחלום עליהם, מתארת תמונה מעוותת של העבודה המאורגנת. הרי את המדינה אפשר "לסחוט" עד אין סוף. אפשר ואולי אפילו רצוי, שכן המדינה היא כיס עמוק אינסופי, בסופו של יום אם יווצר בור בתקציב כי מגזר ציבורי כזה או אחר יקבל תוספות שכר מפליגות, אפשר תמיד להעלות את המע"מ, להרים את מדרגות המס, להעלות מס על הסיגריות. המדינה תוכל לגבות את הבורות האל כדי להשלים את הפערים שנוצרו על-ידי קבוצות הלחץ.

המדינה בכלל היא מעסיק גרוע. הפוליטיקאים מעוניינים בטווח הקצר, להיבחר בשנית לקדנציה הבאה. זו התנהלות שמזמינה קבוצות לחץ. אם זה עובדי התעשייה האווירית שמתפקדים לליכוד והופכים את חיים כץ למלך מרכז הליכוד. אם זה חשש משביתה משתקת - פועלי הזבל לפני פסח, מורים בתחילת שנה, עובדי הנמלים בכל הזדמנות. הרי לפוליטיקאים אין יכולת עמידה בפני שביתות ארוכות טווח. כמה זמן יכול שר חינוך לעמוד בשביתה של מורים (שאלו את לימור לבנת כשניסתה להעביר את רפורמת דוברת)? כמה זמן יכול שר כלכלה לעמוד בפני לחץ של תעשיינים בגלל שביתת נמלים? כמה זמן אפשר לעמוד בפני הפסקות חשמל יזומות, בפני שביתה של משרד הפנים (לקראת הקיץ בתקופת חידוש הדרכונים) או של עובדי רשות הנמלים (ביום הכי עמוס בשדה התעופה באוגוסט).

את החידלון הזה מנצלות קבוצות הלחץ לטובתן. עד כדי כך שראש הממשלה בכבודו ובעצו אומר שלא יתן ל-2000 איש להחזיק את המדינה בגרון. וזה עוד לפני שדיברנו על חריגות שכר של בנק ישראל, ברשויות המקומיות ועוד. בקיצור המדינה (אנחנו) מעסיק מאוד גרוע. ואצל עובדי מדינה, ההתארגנות שלו היא לא התארגנות מול מעסיק, אלא מולנו - מול שאר הציבור.

לעומת עובדי הציבור, ישנם אלה העובדים בחברות הפרטיות. בארץ יש פריחה של התארגנות עובדים בחברות פרטיות. התגובה של המעסיקים רק מראה כמה זה נכון והכרחי שהעושר שפירמה יוצרת יחלחל לא רק לשכבה קטנה של הנהלה בכירה, אלא גם לעובדים הזוטרים יותר. כאן יש מקום להגן על העובד מול שרירות ליבו של המעסיק, אבל כאן גם מובטח עקרון המידתיות. שכן להבדיל מהמדינה למעסיק אין כסף בלי גבול. מה שבן צבי הראה במעריב הוא - "נכון הבטחתי, אבל היי אין לי כסף לכסות את הברוך הזה. בסופו של יום אם אני אראה שזה לא משתלם, אני פשוט סוגר את הבסטה, ואז לא לי ולא לכם יהיה מקור הכנסה". העובדים הבינו את זה והסכימו לקבל את מתווה ההתייעלות של בן צבי. זה גם מה שהבין ועד עובדי הפועלים כשהסכים לפיטורים המסיביים של בנק הפועלים בזמנו. המעסיק לא מקיים את העסק בשביל העובדים, הוא מקיים אותו קודם כל בשביל עצמו. הוא והעובדים צריכים להיפגש איפשהו באמצע. את זה מבינים העובדים, ובזמן האחרון גם המעבידים מבינים את זה מצידם.

אז בסופו של יום יש הבדל בין עבודה "מאורגנת", לבין עבודה "מקומבנת". את ה"קומבינה" שחוגגים עובדי הועדים החזקים, שמצלים את השיטה לטובתם יש למגר, אפילו הייתי אומר לחסל - את הנפוטיזם, את התנאים המופלגים, את היעדר היכולת לכוון את עסקי הגוף הציבורי. את היעדר היכולת שלנו, הציבור, לשלוט בנכסים שלנו. את זה צריך לסיים, בכל דרך, ויפה שעה אחת קודם.

את העבודה המאורגנת, זו שזוכה לעדנה אביבית, יש לעודד, לתמוך בחוקי עבודה מקלים, במעמד בבתי הדין לעבודה, כדי לאזן את הכח של המעביד. את האיזון הסופי יעשה השוק.

את השיעור הזה אין מישהו טוב יותר מחסן ללמד אותנו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה