יום שני, 15 ביולי 2013

הקשר בין יאיר לפיד ליצחק שמיר


בינואר 1992, לאחר כינוס ועידת מדריד, פרשו סיעות מולדת והתחייה מהממשלה, והצטרפו לצומת שפרשה קודם לכן. ממשלת שמיר נפלה בגלל הימין. לאחר מכן עלה רבין לשלטון והימין קיבל את הסכם אוסלו.

באחד הפרקים של הסדרה בית הקלפים, אומר חבר קונגרס לציבור בוחריו, אחר שנסגר מפעל בעיר שעובדיו תמכו בו בבחירות (לא ציטוט מדויק): "אכזבתי אתכם, אבל אין לכם מה לעשות, כי חוץ ממני אף אחד בוושינגטון לא אכפת לו מכם". את זה לא הבינו בזמנו בימין. ולדעתי היום גם אנשי המחאה החברתית לא ממש מבינים.
היכולת של דפני ליף לגייס תמיכה מהציבור ומהתקשורת אחת לתקופה ולעורר עניין מחודש במחאה החברתית ראויה להערכה, אבל האם תתחדש המחאה החברתית? מסופקני.
בכל מקרה, ברמת השיח הציבורי משהו אכן זז כאן.
אני רוצה להציע זווית ניתוח מעודכנת למציאות הקיימת.

בתחילת שנות ה-80' חווה המשק משבר פיננסי שאין כדוגמתו. חוב חיצוני של 230% ביחס לתוצר (יוון פשטה רגל על חצי מזה), עם אינפלציה של 450% ב-1984, וקצב שנתי של 1000% במחצית הראשונה של 1985, המשק נראה הולך לפשיטת רגל ודאית. התוכנית לייצוב כלכלי הצילו את המשק, אבל ההתמודדות עם החוב לקחה זמן. כמה זמן? משהו כמו 30 שנה. המשק הישראלי התנהל עם 'משכנתא' כבדה על הצוואר, שבעצם השפיעה על רמת השירותים שמסוגלת הממשלה לתת.

יש בגדול שלושה חלקים לעוגת תקציב המדינה. הסעיף הגדול ביותר, כמעט שליש מתקציב המדינה מהווה החזר חובות (קרן + ריבית) כ-140 מיליארד שקל מתוך 408 מיליארד שקל (בתקציב הנוכחי). הסעיף הבא בתור הוא תקציב הבטחון (הרחק מאחור) עם כ-51 מיליארד שקל. ישנם גם 30.7 מיליארד שקל שמשולמים כקצבאות.
כל השאר זה מה שנקרא 'ההוצאה האזרחית', שזה במקרה שלנו עומד על 188 מיליארד שקל, או 46% מהתקציב.

העיתוי הנכון של המחאה

המסקנה הפשוטה היא שזה אומר שעד היום המדינה לא יכלה להוציא על נושאים אזרחיים ולתת לנו בארץ רמת חיים נורמלית. בתנאים כאלה, היה מאוד נוח לדבר איתנו על איום ממצרים, מסוריה, מאיראן, מעזה וממה לא, העיקר שלא נדע, שלא נבין, שלא נדרוש. עד מערכת הבחירות האחרונה, הכל הוכרע רק משיקולים של - שטחים כן/לא, פיגועים, מלחמות. שום דבר לא על נושאים כלכליים. וזה היה קל ונוח, ומבחינת קובעי המדיניות אם אפשר היה להמשיך את זה עוד כמה עשורים מה טוב.

ואז הגיעה דפני ליף. הגיעו הצעירים והבינו שהמדינה בורחת מהידיים. שאין עתיד כלכלי, דיור, תעסוקה, בשום דבר. אלה האנשים שנמצאים בעשור השלישי לחייהם. אלה שכבר בני ארבעים פלוס, התייאשו מזמן. מבחינתם זה כבר אבוד. אבל צעירי המחאה החברתית, בעיתוי מדהים ונכון החליטו לצעוק.
למה עיתוי מדהים? כי פחות או יותר עכשיו סיימנו עם המשכנתא, ואפשר לשנות דיסקט בראש.
מה גם שתוך כדי השתקת הנושאים הכלכליים, צמחה כאן תרבות של העדפה, של בעלי הון, של 'שמור לי ואשמור לך', של מקורביזם, של קבוצות לחץ, שפעל באין מפריע.

לתוך הואקום הזה נכנסה המחאה החברתית, ודפני ליף בראשה, וגרמה לכולם להבין שכללי המשחק השתנו. זהבית כהן מאייפקס (הבעלים של תנובה), רקפת רוסק-עמינח (מנכ"לית לאומי) הבינו (מי יותר מהר מהשניה), וגם הפוליטיקאים הבינו שצריך לשנות תפיסה.
את האנרגיה הזו ניצל יאיר לפיד לטובתו, ואני רוצה לחשוב שגם נפתלי בנט. שניהם - כל אחד בתורו מבין את השעה, ומעוניין לעשות, ולשנות. היתרון שלהם הוא שאין מאחוריהם שום קבוצת לחץ.

עכשיו יוצאים שוב לרחובות?

עכשיו דפני ליף שוב יוצאת לרחובות. מצד אחד יש כאן עניין מבורך - אל תחשבו ששכחנו, אנחנו כאן, מוחים.
מצד שני, יש כאן מה שאפיין את המחאה החברתית מאז תחילתה - רוצים תוצאות היום, כולם שקרנים, וכמובן למחאה אין שום יעדים אין מטרות קונקרטיות, אם תשאלו את דפני ליף וחבריה מה מטרותיהם, הם יענו שלל קולות - דיור, יוקר מחיה, שוויון בנטל, ושאר מרעין בישין. מעין ניהיליזם כללי (וכלכלי).

עכשיו אני מגיע שוב לשמיר. המחאה הזו יכולה לעשות ליאיר, את מה שעשו הימין לשמיר - ועד היום מתחרטים על כך חרטה עמוקה.

סביר להניח שיאיר לפיד לא מושלם, אבל לדעתי חוץ ממנו, ומהברית עם בנט, אין למעמד הביניים אף אחד. אם לחזור על דברי חבר הקונגרס ההוא מוושינגטון. אם מישהו חושב שהוא יפיל את לפיד ויקבל מישהו טוב יותר הוא טועה טעות מרה. אם לפיד יפול, לא יגיע אף אחד אחר במקומו. כולם יבינו שמעמד הביניים, שהציבור כל-כך הפכפך בתמיכה שלו, ולכן עדיף לחזור לשיטה הישנה. למפלגות הישנות והטובות, ולסדר הישן והטוב. עם בעלי הון אין בעיה של תדמית, ואין פחד שיתהפכו עליך. עדיף להמשיך להרדים את הציבור, להבטיח הבטחות, ולחזור לשיטת התן לי ואתן לך, לשמור על הכיסא בכל הכוח, ושהציבור ידבר איתנו (אם בכלל) דרך הטלפון (ולא דרך הפייסבוק) בין 13-13:30 בימים ג' ו-ה' שאינם יוצאים בימי חול. או הכי טוב - בדואר (רגיל, רגיל לא חלילה דואר אלקטרוני).

אנחנו, הציבור צריכים לזכור את זה לפני שאנחנו מפילים את מי שנראה לפחות כמנסה. את מי שתנאי הפתיחה שלו טובים מכל האחרים. אחרי שנחליף אותו יהיה מאוחר מדי. כבר כח להפגין לא יהיה לאף אחד, הציניות והאדישות יחזרו. את הקשר הזה בין יאיר לפיד ליצחק שמיר חשוב לזכור, גם אנחנו, וגם אלה שיוצאים עכשיו לרחובות.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה