יום רביעי, 8 בינואר 2014

רני רהב הוא דמות הנגטיב של העיתונות הכלכלית הישראלית

רני רהב, צילום: ביגי
רני רהב, צילום: ביגי
בישראל 3 עיתונים כלכליים יומיים. יש לכל עיתון גם אתרי אינטרנט משלו, ועוד כמה אתרים ייעודיים. יש גם תוכניות כלכליות יומיות בטלוויזיה (ערוץ 10, ערוץ 2, ערוץ 23) וגם ברשת ב, אפשר להוסיף לזה גם את ממון של ידיעות אחרונות. רק לסבר את האוזן, בקנדה, צרפת וגרמניה יש עיתון כלכלי אחד בכל אחת מהמדינות. זה אומר שאצלנו החדשות הכלכליות הן במשקל זהה לזה שבכל שלוש המדינות.
רוצים עוד נתון?
בשנות ה-80 חיים בר-און קנה את גלובס, העיתון מנה אז 8 עמודים בסך הכל. כמה עמודים היום יש בגלובס? רק החלק של שוק ההון מונה יותר. תוך כמה שנים, הפכנו להיות מדינה שצורכת חדשות כלכליות, כמעט כמו החדשות הכלליות. החדשות הכלכליות גם הפכו להיות הרבה יותר צבעוניות, מעניינות, אישיות יותר. יותר מזכיר את מדורי הספורט מאשר את העולם הכלכלי, שפעם עוד היה אפור ומשעמם.

הסיבה העיקרית למהפכה היא רפורמות שהעבירו את האחריות על המציאות הפיננסית, מהכלל - המדינה, אירגונים קיבוציים, מקום העבודה, ביטוח לאומי, אלינו, אל הפרט, משק הבית. הרפורמה האחרונה והמשמעותית ביורת היא רפורמת בכר שבוצעה בשנת 2005, והוציא את קופות הגמל וקרנות הנאמנות מהבנקים לשוק הפרטי, בעיקר לחברות הביטוח. פתאום יש יותר כלכלה. נוצר עולם פיננסי חדש ומרהיב, שצריך לדבר עליו, וצריך לפרסם אותו. ואם כך, אז מן הסתם בעיתון.

הפריחה הזו אמורה היתה להיטיב עם העיתונות הכתובה. ואכן, לזמן קצר נראה היה שהעיתונות הכתובה הישראלית הכלכלית נהנית מפריחה אדירה. אלא שמה לעשות, והעיתונות הישראלית לא יכולה לחמוק מהתהליך שעובר על כלל העיתונות הכתובה כולה. צמצומים, פיטורים, קיצוצים, וביעקר חיפוש של דרך, של מודל עיסקי, של מודוס ויונדי עם האינטרנט, ועם הפייסבוק ושאר רשתות חברתיות ועולם של WEB2.0. אף אחד עדין לא פתר את המצב הזה, לא בעולם ולא בארץ.

התהליך הזה יצר עולם עיתונאי, שנחלק לשתי שכבות. שכבה ראשונה, שכבת הכוכבים, אלה שלא נוגעים בהם. אלה מרוויחים (אמורים לפחות...) סכומים נאים, ומעמדם מובטח (עד כמה שניתן להגיד את זה במציאות של עולם התקשורת). מולם יש עיתונאים, שמעמדם התעסוקתי ממש לא בטוח. אם הם צברו כמה שנים במערכת, הם יודעים שהם יהיו הראשונים לעוף בגל הפיטורים הבא. יחליפו אותם במישהו צעיר וזול יותר, או שפשוט לא יביאו אף אחד אחר במקומם.
אותם עיתונאים יודעים את זה, והכי גרוע, אלה שעובדים מולם, אותם יחצ"נים, שמייצגים את החברות יודעים את זה. 

בעולם של עיתונות כלכלית, שבה הנסיון והידע משחקים תפקיד. שבה העיתונאים יודעים שמעמדם התעסוקתי לא מובטח (ואולי אף ההיפך), ושיודעים שבבוא היום הם יצטרכו לדבר אחד או שניים מאנשים כדוגמת רני רהב. אם נוסיף לזה את העובדה שאנשי השוק - מנכ"לים, בעלי הון, וכיו"ב כמעט ולא מדברים בקולם (לא ידענו איך נוחי נשמע עד המשבר של אידיבי), והכל נעשה דרך המסננת של הודעות לעיתונות, וניסוח מסוגנן של יועצי תקשורת (בולט לטובה בעניין הזה רמי לוי, שמתנהל בעצמו, ללא יועצי תקשורת ואנשי יחסי ציבור), ונוסיף גם את התחרות בין כלי התקשורת השונים, ואת הלחץ על העיתונאים, נקבל מדמנה בטוחה שבה פרחי פרא כמו רני רהב צומחים.

רני רהב ודומיו היו (ואולי עדין) מלכים בשימוש בשיטה, ובחסרונות שנכפו עליה לטובתם. כמו מי שסופר קלפים ליד שולחן הבלק-ג'ק, כי הוא יודע שבפעולה כזו יש לו יתרון על הבית. בעולם התקשורת הפיננסית, אין ממש בעל בית, ששולח גברתנים להקים אותך מהשולחן, כי ספרת קלפים. אצלנו, בעולם המציאות, לא היה מי שיגיד לרני רהב לשתוק. עד שכמו תמיד זה נהיה מאוחר מדי, ריכוז הכוח והיכולות אצל רהב, הפכו אותו מזמן במקום עושה דברם של טייקוניו, למקור כוח בעצמו. 

כמו כל מקור כוח אחר, מה שרהב מנסה כיום זה בראש ובראשונה לשמר את הכוח שיש לו. אבל גם הוא מבין, ואולי...ממש אולי...גם אנחנו מתחילים להבין, שהמנגינה שעולה מהרחוב, מהכיכר, מהשדרה, מאז 2011, היא מנגינה קצת שונה. מנגינה שבה קל מאוד להיות מעודכן. קל מאוד להניע לפעולה, להגיב, לשתף, לדעת, להתעדכן. בעולם כזה גם רהב מבין שהיכולת שלו לשלוט באיך תיראה הכותרת, ולהרחיק את שם הלקוח שלו מהפרשה העסיסית, פשוט לא קיים. ואין עוד מישהו כמו רני רהב להבין זאת, ולנסות לשנות את כללי המשחק, שוב, לטובתו. הגיע הזמן שגם אנחנו ניקח את עצמנו בידים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה