יום שישי, 6 ביוני 2014

דראגי וברננקי, שני סוגים שונים של מדיניות שימוש באמצעי מניעה

אפשר להעלות את השאלה, מה ההבדל ואיך הוא נוצר בין מריו דראגי, נגיד הבנק המרכזי האירופאי, לבן ברננקי, נגיד הבנק המרכזי הפדרלי בארה"ב.

בעוד שהאמריקאים מתחילים (אמנם בצעדים קטנים ומהוססים) לצאת מהברוך של 2008, ובבנק הפדרלי מתחילים לדבר על ה-"exit strategy" שלו (נכון, זה עוד רחוק), מקבילו דראגי עושה בדיוק הפוך - מוריד את הריבית, ללמדך - הברוך עדין כאן. אין שום "exit" באופק.

ראשית, אני מדבר על ברננקי ולא על ג'נט ילן, הנגידה הנוכחית של הבנק המרכזי בארה"ב, כי הראשון התווה את המדיניות, קבע את הכללים, השנייה פשוט הולכת בשביל שהוא חצב בציפורניו.

אז, איך קרה שברננקי, על ההתחלה ירה בכל התותחים שהיו לו, לחם בכל החזיתות, ושפך כסף כמו מטורף על השווקים? ואילו מקבילו האירופי איטי בתגובותיו, מהוסס הרבה יותר.
דווקא ראוי לומר שבהיבט הזה, דראגי הוא מודל משופר של קודמו - טרישה, שקצב התגובה שלו לאירועים היה מזוויע פי כמה, והשימוש שלו בכלים המוניטאריים היה איטי להחריד. גם דראגי גורר רגלים, אבל לפחות מראה נכונות לפעול, וגם נראה שהוא מבין לאשורו את גודל הברוך (מה שלא בטוח אפשר להגיד על מסייה טרישה...).
בכל מקרה, נחזור לשאלה המקורית, מה ההבדל?

יגידו המבינים שיש הרבה הבדלים, שאירופה היא אוסף של מדינות, ולא פדרציה כמו ארה"ב. האמריקאים מנהלים תקציב פדרלי אחד, ולכן יש ערבות בין המדינות האמריקאיות, ושהערבות בין המדינות באירופה היא בעייתית ועמומה. שהכלים של האיחוד המוניטאריים לא בנויים היו כדי להתמודד עם משבר כזה, ושבעצם הם המציאו את התורה תוך כדי. כל זה נכון (אגב, גם לפני ברננקי לא ממש הלאימו בנקים... אה...סליחה...הלאימו כן...אצלנו במשבר וויסות מניות הבנקים, אבל נניח לזה רגע).

אני חושב שההבדל העיקרי בין שני הנגידים וביכולת שלהם להתמודד עם הצמיחה האיטית להחריד היא החשש הקמאי של הגרמנים מאינפלציה.
אפשר להסתכל על זה כאל הריון לא רצוי. אף אחד לא מעוניין בהריון כזה, אבל בעוד לאמריקאים ולשאר העולם אין בעיה להיעזר באמצעי מניעה, ו/או להתמודד עם ההריון הלא רצוי במקרה של כשל של אמצעי המניעה הללו - בנקים מרכזיים יודעים טוב מאוד איך להתמודד עם אינפלציה (מה שאי אפשר להגיד על ההתמודדות של האמריקאים עם הריונות לא רצויים...אבל נניח לזה לרגע). בד"כ התרופה הטובה ביותר היא העלאת הריבית.
הבעיה שאצל הגרמנים, היחס לאינפלציה הוא כמו יחס להריון לא רצוי שמיוחס לאפיפיור, הס מלהזכיר. לאור זאת ההתמודדות שלהם עם האינפלציה, היא התנזרות מוחלטת. לא מוכנים לשמוע בכלל על אפשרות כזו. מכאן, ארסנל הכלים של הבנק המרכזי האירופי מצומצם הרבה יותר, והאפשרות של הרחבות מוניטאריות מגיעה תמיד כמוצא אחרון, כמעין נשק יום הדין, שבו משתמשים רק כשממש אין ברירה. רק כשמבינים שכל האפשרויות האחרות מוצו.

זה מביא למצב שבו השימוש בכלים המוניטאריים מגיע תמיד קצת מאוחר מדי. וכמו חולה אסטמה, כך גם השוק האירופי, מקבל כל הזמן את הוונטולין, קצת מאוחר מדי, וכשזה מגיע בשלב הזה, זה לא משפיע כמו שזה אמור להשפיע, וזה יוצר בעייה שקשה יותר להתמודד איתה. וזה מאריך את משך ההחלמה, ועוד ועוד.
העניין הוא, שמבחינת הגרמנים, עדיף שבוע אישפוז (אולי כי מערכת הבריאות שלהם עדיפה על שלנו...? אבל נניח לזה רגע) על שימוש בהרחבה מוניטארית.

או במילים אחרות, מבחינתם, אמצעי המניעה היחיד הוא התנזרות מוחלטת, הם אינם מוכנים לשמוע על שימוש באמצעי מניעה. במצב כזה, פלא שהם נראים סובלים כל הזמן?



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה