יום שבת, 14 ביוני 2014

בחירות מזקקות את הכישורים מהכשירים

יש אנשים, שהלינו על תהליך בחירת הנשיא. על הלכלוך שיצא בו, על הרפש שהושלך בין מועמד לאחר. על הדמיון לבית הקלפים הישראלי. התלונה גם היתה על התהליך עצמו. על כך שהוא ארוך ובעייתי, כמו תהליכים אחרים שמתרחשים בשירות הציבורי.

אני רוצה להציע הסתכלות אחרת על העניינים.
בואו נראה מה יצא לנו מתהליכי הבחירה האחרונים שחווינו: מתהליך בחירת הרמטכ"ל יצאו פרשיות גלנט, ויצא כמובן הרפש של הרמטכ"ל הקודם שלנו אשכנזי. תהליך הבחירה של נגיד בנק ישראל, הוציא את החליפות מהארון של פרנק, וגם אי אלו עניינים עלומים אצל בלכר, ואצל מדינה (שלא התבררו עד תום).

היהלום שבכתר הוא תהליך בחירת הנשיא שהוציא החוצה או...הו...מה הוציא החוצה. הטרדות של סילבן שלום ושל מאיר שטרית (לכאורה, רק לכאורה), וכמובן הוציא החוצה את ההימורים של פואד, ואת המליונים שיש סיכוי שגם יובילו את פואד לכתב אישום. 

המסקנה שעולה מתוך התהליך הזה היא לא שהתהליך בעייתי, אלא שאם כבר, יש לנו פחות מדי מהתהליך הזה. צריך לקיים תהליך דומה לבחירת שופטים, שרים, ראשי ערים ומה לא.
צא ולמד מה עבר סטנלי פישר לפני שהתמנה למשנה לנגידת הבנק הפדרלי בארה"ב, לעומת מה שעבר כשהתמנה לנגיד אצלנו. איזה הבדל בין מה שנאלץ לחשוף שם, לבין הכלום שבדקו לגביו פה.

אז כן, כמו כל תהליך תרפויטי, הוא מתחיל בכאב. הכאב של "האשמים" (לכאורה, טוב רק לכאורה) יחד איתם הכאב של "החברים" (אולי גם כאן כדאי להוסיף לכאורה רק לכאורה), אל מול הצורך של המערכת. כשמגיע מישהו נקי, הוא יעבור את המסננת. הוא יעיד על עצמו שלא קנו אותו עד היום, ושלא יקנו אותו גם בעתיד. שהוא יעשה את שליחותו נאמנה למען מי שמינה או בחר אותו, ולא למען מאן דהוא אחר.

ישנו גם החשש הקבוע והידוע שאומר, שהתהליך ירחיק מהשירות הציבורי ומתפקידים בכירים אנשים מוכשרים. ראשית, אם המוכשרים אינם כשרים אין לנו עניין בהם כלל וכלל. מה גם שצריך לזכור שמשרות כמו נגיד בנק, רמטכ"ל, שופט, ח"כ, ראש עיר, מהנדס עיר, מנכ"ל משרד ממשלתי, אלה תפקידים עם המון עוצמה. עוצמה זו יש לתת לראויים ביותר, לא רק בהיבט הכישורים אלא גם בהיבט הכשירות. העוצמה הזו מזמנת ומזמינה כל הזמן אנשים. היא מושכת. היא תעזור לאחר מכן. היא פותחת דלתות, היא מוציאה אנשים לאור. היא נותנת גושפנקא, לאו דווקא כספית, לכך שאותו מוכשר הוא אכן לא רק מוכשר אלא גם ראוי לכהונה ולשררה. לא מוותרים על זה כל-כך מהר. אין הרבה שמוותרים. גם הראויים.

הטענה הזו מזכירה לי את האמירה שאין לה כינוי טוב יותר מאשר מטומטמת של ניר גלעד מנכ"ל החברה לישראל, שאמר בזמנו שהוא "לא בטוח שהיה משקיע את כולו בעבור תגמול נמוך יותר". חברים, המנכ"לים בארץ, והמוכשרים למינהם יעבדו בשביל פחות, הרבה פחות ממה שהם מקבלים. מי שטוען לתפקיד ציבורי, גם הוא יגיע, למרות הקשיים, והכשלים, והתהליך. זה בדיוק כמו הרופאים, שלא צריכים את בתי החולים, אלא רק את הפרקטיקה הפרטית.
אין מה לפחד. מי שצועק תחזיקו אותי אחרת אני לא נשאר כאן, ובעצם מי שצריך את מי זה אתם אותי ולא ההיפך,  מול איומים כאלה, הדבר הכי טוב זה לקחת אותם ברצינות, להראות להם את הדלת, ולתת להם ללכת. הסיכוי שהם ילכו לא קיים. ואם הם ילכו, יש עוד אלף בדרך.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה