יום רביעי, 3 בספטמבר 2014

מיומנו של אצן מתחיל (ובלוגר מדופלם): ריצה היא כמו כל דבר בחיים

מיומנו של אצן מתחיל (ובלוגר מדופלם): ריצה היא כמו כל דבר בחיים

איך הכל התחיל?

כמו כל דבר בחיים, פעילות ספורט הפסקתי כשהגיע הבן הבכור, לפני כ-9 שנים. אמרתי שאין לי זמן לזה עכשיו, ושאני יחזור לזה בעתיד הקרוב. איכשהו העתיד הקרוב לא הגיע. ובזמן האחרון התחיל לדגדג הצורך והרצון לחזור לפעילות ספורט.
היה גם איזה יעד, עמום, שהשנה אולי אני יוכל לרוץ את החלק ה"עממי" של מירוץ תל-אביב, כדי שכמו זאב רווח, כשישאלו אותי - "אתה בטוח שאני לא מכיר אותך מאיפשהו?" אני יענה - "שנינו סיימנו יחד את המירוץ העממי".
אבל עדין לא היה טריגר.



הטריגר להתחלה היתה כתבה שפורסמה ב-MarketWatch, שדיברה על-כך שמחקר שנעשה הראה שגם ריצה של 5 דק' ביום תאריך תוחלת חיים ב-3 שנים. בעוד שאחרים יכולים להגיד שלא ממש צריך את 3 השנים האחרונות, הגריאטריות, וכיו"ב וצריך לחיות היום, אני נתפסתי לעניין ה-5 דק'.

איך תוקפים משימה / פרוייקט?

כמו כל דבר בחיים, מפרקים לחלקים קטנטנים. זה מה שנתנה לי הכתבה הזו. 5 דק' ביום, כל אחד יכול להכניס לחיים שלו. לא משנה כמה הם לחוצים, כמה עמוסים, וכמה אנחנו עייפים. 5 דק' ביום, יחד עם להתלבש ולהתקלח זה לא יותר מחצי שעה. יללה אפשר להתחיל.
כמו כל דבר בחיים, ברגע ששמת את הנעליים, אפשר להתחיל לרוץ. כל ריצה מתחילה בלשים את הנעליים, השאר קורה מעצמו.

ואיך ממשיכים?

כמו כל דבר בחיים, מציבים יעדים, מיום ליום מנסים לא לרדת מהתוצאה של היום הקודם, וקובעים יעד לאותו יום. כמו כל דבר בחיים, יש נפילות ויש אכזבות, אבל יש משהו שמרגישים שהוא קורה. וכשאני התחלתי, עם בקושי 5 דק', איפשהו בתחילת אוגוסט, ובסוף אוגוסט כבר הייתי ב-18 דק' עם 2.75 ק"מ, זה בהחלט מעודד. מעודד להמשיך.
אבל, כמו כל דבר בחיים, מה שהכי מעודד, זה הפחד. הפחד שאם היום אני לא ירוץ, אני לא אמצא כוחות לרוץ גם מחר, בעיקר כשזה לא ממש נהיה יותר קל, כי הזמן והמרחק גדלים. אבל החשש שאם היום אני לא יוצא, גם מחר לא אצא, זה מה שמביא אותי לנעול את הנעלים.

כמו כל דבר בחיים, יש עוד?

כמו כל דבר בחיים אתה מגלה, שנעים יותר להיות באור (אור יום, או פנסים, העיקר אור) מאשר בחושך.
אתה גם מגלה שלא משנה לשכן שלך כמה רצת, כי לפי איך שאתה נראה, מניחים שסיימת מינימום חצי מרתון עכשיו. רק הכרס מספרת סיפור אחר.

כמו כל דבר בחיים, גם כאן יש מרכיב צרכני - החל מרצועה לטלפון, דרך אמצעים למים, ביגוד, נעליים. וכמו כל דבר בחיים עלי אקספרס ואיביי מעורבים גם בשלב זה של חיי.


כמו כל דבר בחיים, גם כאן, אי אפשר בלי הסמארטפון שמלווה בכל שלב.


כמו כל דבר בחיים, motion creates emotion, העובדה שאתה בתנועה, ועצם הריצה מביאה רצון לרוץ, שזה ממש כיף, זה מעלה את השאלה למה לא התחלתי קודם.


כמו כל דבר בחיים הסביבה מאוד עוזרת, ולמזלי התברכתי בסביבה תומכת, שגם מאתגרת והמון מפרגנת.


אז להגיד שאני אצן מדופלם? ממש לא, אבל הבלוגריות שלי מעלה את הצורך לעלות על הכתב את הרשמים הללו. זה ימשיך? ימים יגידו. אני מחכה לתחושה של הנאה מריצה (אין עדין שום דבר כזה...), לגמוע מרחקים בשלווה (לא קרוב לזה...), וליהנות מהדרך (איפה אני ואיפה זה...). מחפש את זה ומקווה שיגיע.

מה גם שיש את היעד העמום הזה, מרתון תל-אביב, 27/2 10 ק"מ, בקצב שאני רץ היום, זה אומר שיש עוד עבודה.

כמו כל דבר בחיים, צריך גם אופטימיות...


וכמו כל דבר בחיים, גם הפוסט הזה מראה שיש הרבה זמן לחשוב בזמן הריצה...אפילו אם היא די קצרה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה