יום רביעי, 17 בספטמבר 2014

ריצה ואני מעולם לא הלכנו יחד - המשך רשמים בעולם ההתנשפויות

ריצה ואני מעולם לא הלכנו יחד (משפט עם הרבה אירוניה...). כן כן זה אף פעם לא עבד, למעט תקופה תל-אביבית קצרה, שבה התאמנתי במכון כושר, קשה לי לזכור את עצמי ממש מתאמן, ורץ, פעם אחר פעם. עד כדי כך לא היתה הריצה חלק מחיי, שבתור קצין הצלחתי איכשהו לארגן את זה שאצטרך לרוץ 2 ק"מ בבוחן דרגה, בערך ב-35 דק', כדי לעבור את הבוחן. זה קצב שאפילו מי שעומד בתור לקופה ברמי לוי יכול לנצח אותי.
ולמה אני מספר את זה?
ראשית, כדי להזכיר את זה לעצמי, שהמרחק ביני ובין תפוח אדמה הוא מאוד קרוב. מאוד קרוב. וגם כדי להדגיש לכל מי שתוהה האם ריצה היא בשבילו...להגיד לו, שזה באמת לא בשבילו. שאף פעם זה לא היה חלק מהחיים שלנו, ומההוויה של אף אחד מאיתנו.

אבל איכשהו זה הגיע, ומרגע שזה הגיע, זה נראה שזה הולך להישאר. לא שאני חושב שאני כבר יכול לתת עצות לאצן המתחיל (אני לא), לא שהגיע תחושת ההתעלות שקשורה לריצה (היא לא), ולא שהפעילות הזו מהנה באיזושהי דרך (היא לא). אבל אי אפשר להתעלם מזה שמשהו בכל זאת קורה.

קודם כל, התחלתי מ-5 דק' ריצה ביום, שזה נראה בהתחלה כמו גור כלבים קטן ולא מזיק, שאתה לוקח אותו מצער בעלי חיים, ואומר, מה קטן, קטנצ'יק, לא ניקח? מה הבעיה להכניס אותו לחיים? ואז אתה מתחיל להאכיל אותו, ומגלה, שעבדו עליך בצער בעלי חיים, כי זה הקטן גדול נהיה. והוא פתאום דורש יותר אוכל, וצריך לטפל בו, והוא דורש זמן, ופרעושים, ולהוציא אותו, רק מה...? עכשיו אתה כבר קשור אליו, ולא יכול לוותר עליו.

ככה עם הריצה. אומרים לך, 5 דק' ביום. עם להתלבש ומקלחת בסוף זה לא יותר מ-20 דק'. לא תצליח להכניס ללו"ז שלך? תצליח. אבל מהר מאוד אתה מגיע לחצי שעה ריצה ולפעמים בשילוב עם הליכה לכמעט שעה. שזה כבר רחוק מ-5 דק'. אבל עכשיו לכלב יש שם. ואתה מתחיל להיקשר אליו. אז לא נצליח להכניס את זה ללוז שלנו? בטח שנצליח. כמו כל המנהלים וכל אלה שעושים ספורט, גם אנחנו נדחוס את הלוז איכשהו וניתן לזה זמן ומקום. נקשרנו אליו (טוב אולי עוד לא לגמרי, אבל בדרך...).

אני לא מתכוון להפוך למטיף בשער, אבל יכול להגיד מרושם אישי, שכדאי לפחות להתחיל לנסות, ולפני שאתם מנסים, שוב כמה תובנות, נוספות, שלי, מהזמן "הרב" שיש לי בזמן הריצה:
ראשית, דעו לכם שלא כל מה שמצויר במפה כמישור, באמת מישורי ונטול עליות וירידות, רוצה לדעת אם משהו עולה או יורד, רוץ עליו, מהר מאוד תדע.

לעניין הזמן לחשוב, קשה לי להסכים עם זה. או שאתה עסוק בלנשום נכון, או שאתה מאזין למוסיקה, אף פעם אתה לא באמת בחשיבה, נותן דרור לדמיון. אולי גם זה יגיע, אולי זה מוקדם מדי.
בינתיים כל מה שאמרו לי על הריצה לא עובד. זה לוקח זמן, זה לא קל, ובינתיים לא נהיה קל. אבל אני לא מתעלם שיש בזה משהו. וזה נכנס ללוז, עד רמה כדו שהיום אני מנסה לשנות לוחות זמנים כדי שזמני הריצה שלי ייכנסו לערב, ולא מאוחר בלילה. ואיכשהו זה נכנס ללוז.

דבר נוסף, כשאתה רץ, ככה אתה מרגיש, או יותר נכון, ככה אתה חושב שאתה נראה (ככה אתה מדמיין שאתה נראה כשאתה רץ). לאו דווקא כטורף, אלא באלגנטיות, בענווה, ובשמחה.

ככה אתה באמת נראה כשאתה רץ (אתם מבינים לבד לאיזה תמונה אני מתכוון בראשונה ובשנייה...). אל חשש, מעטים נראים טוב כשהם רצים, עם הזמן אולי נשתפר.

מבחינת פסקול המוסיקה, אז כפי שכבר ציינתי בעבר, שלום חנוך עובד מעולה. נסיונות לגוון לא ממש עלו יפה, כך למשל ה-Smith's - בעייתי עם Heaven Knows I'm Miseraeble Now, זה אולי מתאר נכון את המצב, אבל ממש הולך; גם Talking Heads - Road to Nowher, גם לא ממש עובד, למרות שהקצב אחלה.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה