יום ראשון, 1 בנובמבר 2015

מגש הכסף התקשורת, הציבור, המקורבים, והשיטה שכל אחד מאיתנו מקדם אותה בעצמו

אין ספק שיש באזז ענק סביב מגש הכסף. כזה שפותח את השיעור בקורסים לכאורה לא קשורים. כזה שמייצר שיח ברשת, בפייסבוק (לא בלינקדאין כי שם לא ממש קורה כלום...), אבל בכל מקום זה שם. לפחות לדעתי.

אני חייב לציין שבהתחלה הייתי סקפטי. יש ריח משיחי משהו מהסדרה הזו שגרם לי קצת להסתייג ממנה. אחר-כך הגיעו פוסטים שסתרו טענות שהועלו בסדרה, סתרו עובדות ונתונים שהועלו על ידי המציגים, טענו נגד העובדה שהדברים שנאמרים על-ידי הדוברים נאמרים כאמיתות אולם הם אינן כאלה כלל וכלל, ובחלקן מהוות דעות במסווה. כן, טענו לסתירה לוגית שבין הפרק הראשון לפרק השלישי בין גיא רולניק לגוטווין. הכל נכון.

אבל עדין...


הכי קל זה לקחת משהו, ובשם ה"אמת" לנפץ אותו לגמרי, רק בגלל שנניח 20% ממנו בעייתי. התופעה בבסיסה קיימת. שלטון המקורביזם קיים. לא מדובר בקליקה קטנה, מדובר על מרקם חברתי שנעלם. שבו כל מקורב לוקח לכיוון אחר. השירות הציבורי, החברות המסחריות, תאגידי הענק, וכמובן הקבוצה הקטנה של אלה שממש מקורבים לצלחת. כל אחד לקח משהו, ובסוף אנחנו מקבלים מדינה עם יוקר מחייה בשמים, ועם אי שוויון וממדי עוני מדאיגים.

יש כמה דברים שבכל זאת צריך לציין ביחס לסדרה הזו. הראשון הוא מצב התקשורת. בעולם וגם בארץ, וזה המצב מאז ומעולם, כלי תקשורת נשלט בידי בעל הון כלשהו. יש בעלי הון שפחות מכתיבים קו מערכתי, ויש בעלי הון ש"לא מכתיבים" קו מערכתי. השנים האחרונות, עם הידרדרות מצב התקשורת בעולם ובארץ, בנסיון לחסוך בעלויות, מוחלפים העיתונאים הוותיקים, בעיתונאים צעירים, אשר אלה בתורם עד שמתחילים להבין את החומר מתחלפים גם הם. קשה מאוד היום ליצר אג'נדה ברורה של עיתונאי, כשכל מה שהוא עושה זה לבחון מה יהיה מקום העבודה הבא שלו, כאשר תגיע תקופת הקיצוצים הבאה. נוסיף לארעיות הזו את השכר הגרוע שמקבלים עיתונאים מתחילים, את יוקרת המקצוע שלא ממש קיימת, ונקבל אוסף של אנשים שבמקרה הטוב יודעים להתנסח טוב יותר מאחרים. במקרה הפחות טוב גם זה לא ממש קיים.

מי שינסה להיזכר באיזה עיתונאי בעל שיעור קומה שצמח באיזשהו כלי תקשורת באחרונה יתקשה מאוד לעשות כן. זה המצב. בדיוק כמו שאנשי הפיקוח על הבנקים קופצים אחרי התפקיד לעבוד בבנקים, כך גם העיתונאים קופצים לעבוד אצל המבוקרים מי שהם אמורים לבקר, ולכתוב עליהם. אז בואו נאמר שהמוטיבציה לא בשמים.

אגב מבנה הבעלות בערוץ 2, שאותו מתאר רולניק, לא שונה מכל מבנה בעלות אחר. יתכן שיש קו מערכתי בערוץ 2, אולם גם בהארץ דה-מרקר יש קו מערכתי. בואו לא ניתמם, אין כלי תקשורת שאין לו קו מערכתי. רק שבמקרה של רולניק הקו המערכתי מתאים לאג'נדה שלו. שבמקרה שלנו, מתאים גם לנו.

אז כן, ראוי שכולנו נדע שרמת הריכוזיות כאן היא בעייתית. ראוי שנבין שהיקפי הפטורים ממס זועקים לשמים. כולנו יודעים שרמת השירות הציבורי כאן היא בלי קשר לשום דבר. והכיוון (כפי שמראה הרפורמה בדואר) הוא רק אחד. כולנו צריכים להיות מודעים לדברים האלה.

צריך אבל לזכור, שהציפייה שלנו מהרגולטורים שיעשו את הדברים בעצמם, ללא גיבוי של הציבור, היא ציפיה מופרכת. נתניהו כשר אוצר פעל בנחישות כדי למגר בעיות כלכליות במדינה, לרבות קרנות הפנסיה הבעייתיות. הוא שילם על כך בכסאו ואנחנו קיבלנו את אולמרט כראש ממשלה. יאיר לפיד, ניסה להיכנס לעובי הקורה, ניסה לשנות את השיטה, לא היה מקורב לאף אחד, וניסה להביא שינוי. הוא איבד מחצית מכוחו כנסת לאחר מכן. ירון זליכה אפילו לא היה פוליטיקאי, והוא נאלץ ללוות את בנו לגן הילדים תחת אבטחה (בדיוק כך).

גם לנו לציבור יש אחריות. צריך לתת רוח גבית למקבלי ההחלטות, צריך לעזור להם לצאת למהלכים ארוכים. כחלון הצליח כי ממשלת נתניהו כיהנה 4 שנים (וגם כי חברות הסלולר התנהלו בצורה שלומיאלית מולו) אבל הוא גם ידע, שכשלון שלו יעלה לו בקריירה הפוליטית שלו. אסור לו לטעות. אסור לנו להעניש מי שמנסה. כי האלטרנטיבות הרבה יותר בעייתיות. הרי תמיד בפני הרגולטור עומדות שתי אפשרויות, להשתדל לא להיכנס לעימות, ולא לשנות, אלא רק דברים קטנים, בשוליים, כאלה שעדין מאפשרים לצאת בהכרזות ובכותרות, ולעומת זאת לא מביאים שינוי של ממש. מאידך, שינוי אמיתי דורש אומץ, דורש ראות רחוק, ויותר מכל, הוא צריך לדעת שהוא יזכה לתמיכת הציבור. אסור לנו לתגמל פוליטיקאים שמסכימים עם השיטה, שמנהיגים שיתוק מוחלט במקומות שבהם הם נמצאים.

כל אחד מאיתנו צריך לזכור את זה, כי האחריות היא על כולנו. כדי שהמציאות תישאר חשוכה כמו שהיא, כל אחד מאיתנו צריך פשוט להמשיך ולעשות כלום, שום דבר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה